| את הטור הזה אפשר לבחור לשמוע וכדי לא לפספס הצטרפו לקבוצה השקטה
בדרך הביתה מהסעת הבוקר, עצרתי בהר. לשתות קפה וחצי כריך מעולה.
הזמנתי רק כריך בהתחלה. לא הרגשתי שקפה זה מה שאני צריכה.
שילמתי והמתנתי.
כעבור שניה החלטתי שגם קפה יכנס להזמנה.
דמיינתי קפה טעים וטוב בכוס זכוכית, עם קצף במידה על בסיס מים בבקשה.
וההפעם תורידו מהקפה שלי גם את רגשות האשמה.
אלו שכבר שנתיים מתלווים כמעט בכל מחשבה (שלי) בארוחה, מתחת לשמיכה, בקור בחום ובמקלחת כמובן.
רגשות האשמה שהכרנו כולנו,אני מניחה, על הזכות והבחירה,על היכולת ועל החופש שיש לנו ולהם לא היה.
ישבתי מול הנוף וזה היה קפה טוב במיוחד.
כנראה שלא בגלל הבריסטה החמודה, אלא בגלל שפשוט יכולתי לשתות אותו בלי להרגיש אשמה.
הרגש המנקר שלא היה ברור בכל שלב מה הסיבה לו, הרי זה לא שאם אני אשתה להם לא יהיה, ז"א להם לא היה אבל לא בגללי. אלא בגלל המצב. המלחמה. השבי.
בכל זאת פגשנו רובנו את אותה אשמה, של מי שיש לו את הזכות הכי בסיסית, לבחור. בחירה. יש תחושה שהפכו לנו בין יום העצמאות ליום הזיכרון בשבוע האחרון.
הכרנו שמחה קיצונית של הלב ועצב עבור מי שלא זוכה לסגור את המעגל עם אהוביו בחיים.
והמנעד הזה הוא מטורף ובלתי נתפס.
ובטירוף של הרגשות שמעתי וראיתי אכילה משתנה, של מי שאיבד את התיאבון מהתרגשות או מי שכמוני בחר לאכול לחם וחמאה בשפע ובנדיבות, כי זו המנה שמסמלת עבורי חופש וזכות(אגב היו גם עוגות ותאבון מוגבר באופן כללי).
הבוקר שתיתי קפה בלי אשמה ולבשתי סווטשירט בידיעה, שגם להם, יש את היכולת והבחירה להוסיף עוד שכבה.
המלחמה פגשה את כולנו,
בשנתיים האחרונות כבתה בי היצירה.
התקשיתי מאוד להוציא לפעולה מחשבות מקצועיות ממחשבה לפעולה.
אני גאה שיצאה הסדנה המעשית - זו שמפגישה אותי לפחות פעם בחודש עם הורים לתינוקות בסדנה שיש לנו בה הדרכה, טעימה והדגמה ובעיקר ממלאה לי את הלב בריח וחיוכים של תינוקות.אבל היו לי עוד הרבה מחשבות ורצונות, שלא הצלחתי לפצח או לפרוץ. שנים שאני מלווה הורים בעיקר לתינוקות, פעוטות והורים לילדים בררנים.
בפועל כמעט כל האנשים, כל ההורים נושאים איתם בלב מחשבות על אכילה, על זו שלהם על זו של הילדים, על זו שהם קיבלו כשהם היו קטנים.
יש משהו באכילה ממש כמו בשפה- שיש לה ניבים רבים שמושפעים מתרבות, מההיסטוריה, מסביבה מגנטיקה, מהעברה.
זו בעצם השפה הראשונה שהתינוק מדבר עם הסביבה, אבל החוקים בה בניגוד לשפה "מדוברת" קצת יותר מעורפלים, קצת יותר גמישים וגם יותר מעורבבים רגשית.
מה שמגיע לשולחן ארוחת הערב עם הילדים, הוא הרבה מעבר לאוכל שהגשתם. הוא הצורה והכוונה.
זה ההיסטוריה שלכם עם האוכל וחוויות הינקות של הילד שלכם עם האוכל.
לפעמים יכנסו לתוך הארוחות רגשות של תסכול דאגה או אשמה.
כי ככה זה שמדברים את השפה של אכילה. היא ממש לא שפה "יבשה" היא תמיד מתערבבת עם הנשמה.
ועכשיו אני מתרגשת (בלי אשמה) לשתף בהזדמנות החדשה
♥
את הריטריט - פותחות שולחן - בנינו יחד אינה פארי ואני כבר לפני זמן מה.
ריטריט בוקר - שישי ה 31.10.25 - בית גוברין - בבית שלי
בניגוד לאינה שיודעת תמיד לראות ולתחזק את התקווה והאמונה שדברים יתרחשו לטובה, אני הייתי מאוד זהירה וחוששת לגבי המצב פה במדינה - בבית,בלב שלי והאם התנאים יאפשרו את הריטריט.
והנה זה קורה - בהלימה מושלמת לחיים - שמזכירים לנו בכל פעם כמה אוכל ואכילה הם גם קיום וגם נשמה.
כמה אוכל הוא בסיס. כמה אמפנדס הוא שם קוד לאהבה ודאגה וכמה חצי פיתה הפכה להיות עבורנו סמל לצימצום ומניעה.
פותחות שולחן הוא ריטריט שמחבר גוף, נפש ותודעה סביב נושא אחד שנוגע בכל אמא. אוכל. אכילה. האכלה.
אינה פארי ואני - מחכות לכן, אמהות שרוצות לעלות עוד שלב ביחסי ההאכלה. עם תינוק, פעוט או ילד בבית. עם אחד או כמה ילדים בבית. כאלו שפגשו אותנו בעבר וכאלו שלא.
כאלו שהמילה תודעה וריפוי מדברת אליהם כמו שפת אם וכאלו שלא בטוחות מה הקשר.
הריטריט פתוח לכל אחת שתגיע פתוחה ללמידה ומחשבה חדשה - על אוכל, ילדים יחסים ותודעה.
כאן מצטרפות
המפגש אינטימי - כמעט מחצית מהמקומות נתפסו
קוד הקופון - Love יאפשר לכן קבלת הנחה של 100 שח
|
&maxWidth=54&maxHeight=56)